עינות צוקים — מים שקטים בשולי המדבר
עינות צוקים הוא מקום של ניגוד רך: המדבר הגדול מסביב, והביצות הירוקות קרוב למים. זה לא "ים המלח". וזה גם לא "מעיין". זה מרחב שבו הגוף מרגיש שיש אדמה, מים, וצל — באותו משפט. זה מקום שבו אפשר להניח מחשבות, בלי שצריך לייצר שקט בכוח.
איך מרגיש להיות שם
האוויר יבש, אבל המים שקטים ורכים. אין דרמה. אין צורך להתרגש. זה מקום של:
- נשימה פשוטה
- הליכה איטית
- ישיבה בצל בלי מטרה
הגוף נהיה קל, אבל לא מנומנם. נוכח.
למי זה מתאים
- למי שצריך לסדר את הראש (לא לדבר על זה — פשוט לתת לזה להתארגן)
- לזוגות שיודעים לשתוק ביחד
- לאנשים שהעומס אצלם הוא מנטלי, לא רק פיזי
פחות מתאים
- לקבוצות או אנרגיה חברתית חזקה
- למי שמחפש "פעילות"
זה מקום של להאט. לא של "מה עושים עכשיו".
איך לזוז במקום
1. התחילו בהליכה
שבילים קטנים בין צמחייה גבוהה, מים צלולים בקטעים מסוימים, והרוח שמגיעה מהמדבר. אל תלכו מהר. ההליכה היא כבר החלק הראשון של השקט.
2. מצאו פינה מוצלת ושבו
לא צריך שולחן. לא צריך "פינת ישיבה". האדמה מספיקה.
3. תנו לגוף להרגיש את המעבר
מהמהירות של החיים, לקצב של המדבר. זה לא קורה בבת אחת. זה קורה נמוך, איטי, טבעי.
מתי להגיע
- בוקר — צבעים רכים, טמפרטורה נעימה
- שעת אחר הצהריים המאוחרת — המדבר נרגע, הגוף נרגע איתו
- לא בצהריים הבוהקים בקיץ — זה מוד של מאמץ, לא נשימה
אנחנו לא באים להיאבק במדבר. אנחנו באים להקשיב לו.
מה להביא
- מים (לשתייה. זה הכרחי.)
- כובע רחב
- מגבת דקה
- סנדלים/כפכפים שקל להוריד
- טלפון על שקט
מה לא להביא
- מוזיקה
- ציפייה "להתרגש"
- לחץ "לנצל את הזמן"
- אין מה "לנצל"
- יש מה לפגוש
כמה זמן להיות
לפעמים: שעה אחת מספיקה כדי להסדיר את כל היום.
לפעמים: שלוש שעות עוברות בלי להרגיש.
הזמן כאן לא צריך ניהול. הוא מסתדר לבד.
הרגע הכי טוב
כשאתם יושבים, שקטים, ולא "מחכים שמשהו יקרה" — ופתאום אתם שמים לב: הגוף קל. לא כי הוא נח. אלא כי הוא הפסיק להחזיק.